בפני בקשה לעיון חוזר, בעתירה לאפשר למבקש יציאה לעבודה. הבקשה מופנית כלפי החלטתי מיום 15.01.13 המורה על מעצרו של המבקש בחלופת מעצר במסגרת מעצר בית
מלא
בבית אחותו, בפיקוח ובאיזוק אלקטרוני.
כנגד המבקש הוגש כתב אישום, יחד עם בקשה למעצר עד תום ההליכים לפי סעיף 21(א) לחסד"פ (סמכויות אכיפה מעצרים) ובקשה להארכת פסילה עד לתום ההליכים לפי סעיף 47 לפקודת התעבורה, המייחסים לו נהיגת רכב בהיותו שיכור ונתון תחת השפעת משקאות משכרים.
על פי עובדות כתב האישום, נתפס המבקש בכף, כאשר הוא נוהג רכב בתאריך 11.01.13 בתל אביב, כאשר על פי בדיקת נשיפה במכשיר "ינשוף" נמצאו בגופו 335 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אחד של אוויר נשוף. בנוסף בבדיקת דגימת שתן שמסר הנאשם בהסכמה, נתגלו שרידי סם מסוג קנביס.
עוד יש לומר, כי בעת שנעצר ע"י השוטרים כאמור, נצפה המבקש על ידם כשהוא מחזיק בידו סיגריה מגולגלת החשודה ככוללת סם ("גואינט").
בתאריך 12.01.13 במסגרת בקשה למעצר ימים (בביהמ"ש השלום), שוחרר המבקש למעצר בית בפיקוח ובערבויות, תוך הפקדת 1000 ש"ח במזומן ומתן ערבויות ע"י 2 צדי ג' (בסך 3,000 ש"ח כל אחת).
בתאריך 15.01.13 הובא בפני המבקש כאמור, ולאחר דיון בהסכמת הצדדים, הורתי על המשך חלופת המעצר במעצר בית מלא בבית אחותו, יחד עם הוספת איזוק אלקטרוני, הוראה על פיקוח בידי מפקחים, חידוש ערבות עצמית וערבות צדי ג' כמפורט בהחלטה.
למעשה מאז ועד היום יותר מחודשיים ימים, מצוי המבקש במעצר בית מלא, ותחת פיקוח ואיזוק אלקטרוני.
ב"כ המבקש, פונה לביהמ"ש בבקשה לעיון חוזר, ועותרת לשחרור המבקש לצורך עבודה בשעות היום. הבקשה נתמכת בחלוף הזמן (כחודשיים ו-10 ימים) ובמיוחד נוכח הרעה במצבו הכלכלי. לעניין זה צורפו לבקשה מסמכים המעידים על חובות אליהן נקלע המבקש, בכלל זה מכתב דרישה מב"כ המשפטי של בנק לאומי, הדורש כיסוי יתרת חובה בחשבון עו"ש של המבקש בשיעור 14.517 ש"ח, וכן התראה לפני עיקול וכתב הרשאה לכניסה למגורים והוצאת מעוקלים, מביתו של המבקש.
ב"כ המבקש עותרת לשחרורו של המבקש לעבודה במסגרת מקום עבודתו הנוכחי בו הוא מועסק כמתקין "פרקטים" מזה מספר שנים. התייצב בביהמ"ש עמיתו של המבקש לעבודה, מר אדם בפרי אשר הסכים לשמש כמפקח על המבקש בשעות העבודה. מר בפרי נחקר בביהמ"ש ע"י התובעת והצהיר כי ילווה את המבקש ויפקח עליו בהיותו עובד בצמוד אליו. מר בפרי הצהיר כי ישגיח על המבקש שלא ינהג, ואף התחייב לאסוף אותו ברכב העבודה בבוקר ולהחזירו לביתו בסיום העבודה.
ב"כ המאשימה התנגדה בתוקף לשחרור המבקש ממעצר בית מלא, ולו לצורך עבודה, תוך שהיא מדגישה בדבריה את חומרת העבירה, את העובדה כי תלוי ועומד כתב אישום נוסף בביהמ"ש בנצרת בעבירת שכרות מיום 16.04.11 (475 מק"ג), את המסוכנות הנשקפת מכך שהמבקש נתפס במקרה האחרון, נוהג שיכור מאלכוהול וכן שיכור משימוש בסם. לטענתה שכרותו של הנאשם חמורה בכל מדד בפני עצמו, ומסוכנותו אף גוברת כפליים, נוכח המצאות 2 החומרים, אלכוהול וסם, בגופו.
ב"כ המשיבה מפנה לבקשת המעצר המקורית, לחומרת האירוע העולה ממנה ומכתב האישום וכן טוענת כי מסוכנותו של המבקש נלמדת אף מתמונת הרשעותיו בפלילים, המכבידה עם המבקש. הוצג גיליון הרשעות בפלילים ממנו עולה כי למבקש "קופת שרצים" מלאה, בעברו הרשעות בעבירות אלימות - סחיטה, סחיטה באיומים, תקיפה בתנאים מחמירים וכן בעבירות מוסר - בעילה ע"י קבוצה, התעללות, מעשה סדום בקטין, ובנוסף עבירות רכוש ושבל"ר.
עמדת המאשימה היא כי עצם שחרורו של המבקש לחלופת מעצר, בתנאים בהם הוא נמצא, היה בהסכמה ולפי בקשת ב"כ המבקש. לגרסת התובעת, יש בכך התחייבות של המבקש, לקיים את תנאי השחרור שהוא עצמו ביקש ואין לאפשר למבקש "לכרסם" פעם אחר פעם בתנאי שחרורו.
לגרסת התובעת נוכח האמור, לאחר שנבחנה חלופה, אין בחלופה המוצעת כדי למנוע את המסוכנות הרבה הנשקפת מהמבקש, כפי שזו נלמדת מחומרת העבירות בהן הוא חשוד וכן מתמונת הרשעותיו הקודמות בפלילים ואף מהעובדה כי מתנהל כנגדו תיק נוסף בבימ"ש לתעבורה בנצרת בעבירה זהה. התובעת סבורה כי נוכח המסוכנות כמתואר, לא ניתן לתת אמון במבקש, ועותרת כי אותיר את תנאי חלופת המעצר, במעצר בית מלא - כמות שהם.
דיון
:
השאלה העומדת בבסיס הדיון שבפני לטעמי, היא למעשה שאלה כפולה: הראשונה מתייחסת לעצם הפגיעה בחירותו ובמקרה זה בפרנסתו של המבקש. השנייה היא שאלה של מידת האמון שניתן לתת במבקש, והאם ובאילו אמצעים ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו בנהיגה.
התשובה לשאלה הראשונה - עד כמה ניתן לפגוע בחירותו של המבקש, או עד איזה גבול גובר האינטרס הציבורי על זכויות היסוד של המבקש לחירות ולחופש התנועה - קיימת למעשה בחוק (בסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים) ובפסיקה ענפה של בתי המשפט, והכללים במקרים אלו ידועים ומקובלים. על ביהמ"ש למצוא בכל מקרה ומקרה את האיזון הנכון בין המסוכנות הנובעת בנהיגת רכב לבין הפגיעה בחרותו של המבקש, ולשאוף לאיין את המסוכנות בכל דרך שאינה פוגעת בחירות המבקש.
אף ל"חלוף הזמן" - היינו הזמן בו נמצא המבקש במעצר בית מלא, יש השלכה לקביעת רמת הפגיעה המותרת בחירות ובפרנסה, וכן למלאכת האיזון בין האינטרסים כאמור.
בבש"פ
6286/06
פלוני נ' מ"י, [פורסם בנבו] (2012), נקבע ע"י כב' הש' מ. חשין:
" נראה כי הקביעה שעבר "זמן ניכר" מעת מתן ההחלטה, באופן המקים עילה לעיון חוזר בהחלטה, הינה תולדה של נסיבות העניין. פרק זמן מסוים ייחשב כ"ניכר" בשים לב, בין השאר, למאזן שבין הפגיעה הנגרמת לנאשם הספציפי, בשל חלוף הזמן, אל מול האינטרס הציבורי כי ימשיך לשהות במעצר באותם תנאים. במסגרת מאזן זה יובאו בחשבון, בין היתר, חומרת העבירות המיוחסות לנאשם, מידת המסוכנות שלו, התנהגותו במעצר או אופן עמידתו בתנאי חלופת המעצר ונסיבותיו האישיות: המשפחתיות, הכלכליות והנפשיות."